קופסת קרטון

הנער מוציא את הנעליים מקופסת הקרטון.

הוא מתלהב מהם ביומו הראשון.

זורק את הקופסא בצד החדר.

נועל את הנעליים שבצבע הסוודר.

הוא רץ סיבוב מסביב לאולם-

קופץ, זוחל, רוקע - פשוט מושלם!

אבל הקרטון עדיין בפינת החדר.

הוא לא מתאים לסוודר.

הוא כל כך מבואס כי תמיד היה בסדר.

בסדר עם כולם, נחמד אל העולם.

אחד כזה שמתכלה בקלות.

שלא יתקע פה בטעות.

והוא בכלל רצה להיות ספר מעניין.

ז'אנר הרפתקה שכל אחד יסיים.

ואז ירצו לקרוא אותו עוד ועוד.

ובמדף שבחדר יקבל את הכבוד.

הקרטון המאוכזב הלך לישון.

הוא ידע בליבו שמחר זה יומו האחרון.

אבל הסתבר שהוא ממש טעה,

כי למחרת הוא עבר לידיו של הילד במשפחה.

הוא הדביק אותו לקיר ומצא לו מקום.

הילד צעק בקולי קולות "מצאתי קופסת מטמון!"

ועכשיו הקרטון מכיל בו מטבעות.

כולו מצופה זהב ורשום עליו "מלך הקופסאות".

אבל הקרטון עדיין נשאר מאוכזב.

כי הוא רצה להיות ספר ולא כוכב.

הנעליים של פעם כבר מזמן עברו מיד ליד.

עכשיו הן בפינת החדר של הילד, או במילים אחרות- של אף אחד.

הנעליים הסתכלו על הקופסא בקנאה.

הוא כזה נוצץ יפה ומרובע.

"זוכר אותנו?" הנעליים שאלו את הקרטון.

"זוכר זוכר, עוד מיומי הראשון".

הקרטון סיפר על החיים הקשים.

שהוא אף פעם לא יהיה כמו הספרים היפים.

הנעליים התעצבנו ולא הבינו מה הוא רוצה.

"תראה אותך, אתה כל כך יפה!

חוץ מזה שהחיים לא מושלמים,

אתה צריך להנות ממה שהחיים מזמנים.

כי אם היית ספר היית רוצה להיות בכלל סוס גדול.

והציפור בשמיים רוצה להיות הכל מהכל.

אבל אתה קרטון וזה לא ישתנה.

אז תשחרר את עצמך ורק תהנה".

אפילו כשהילד לא רצה אותו כבר.

הקרטון הבין את הטעות, שחרר את עצמו להנות והפך למאושר.

מאושר בכל מקום.

מאושר מהיותו קרטון.