"יש לי עגבנייה על הראש!" צעק השחקן וכל הקהל מסביבי צחק. חייכתי קצת לעצמי אבל תכלס אני לא מבין על מה כל הרעש. זאת לא הצגה כזאת מצחיקה. כאילו זה נחמד, אבל זה לא ואוו כמו שאשתי מכרה לי את זה. עכשיו אני יודע שהצגות זה היה הקטע שלנו כשהתחלנו לצאת, אבל האמת היא שערב מוצלח מבחינתי היה יכול להסתכם בבקבוק יין וסרט. או מאסטר שף אפילו יותר טוב. גם לא חייבים לשכב, אם נהיה עייפים אז נלך לישון, אם זה יזרום, שיזרום. לפעמים בא לי פשוט קצת שקט מהעולם, רק לשים את הראש על הספה ולעצום קצת את העיניים.
"עומרי קום" אשתי העירה אותי. אורות האולם היו דלוקים וכולם כבר נעמדו. היא לא הסתכלה עלי וידעתי שהדבר החכם זה לחייך קצת לעצמי ולהמשיך להתקדם לכיוון היציאה. הערב לא יהיה מאסטר שף.
"יש לי עגבנייה על הראש!" צעקתי וכל הקהל צחק. זה תמיד, אבל תמיד מפתיע אותי מחדש. זה פשוט בדיחה לא מצחיקה. כשקראתי את הטקסט להצגה בפעם הראשונה ממש התעקשתי להחליף את הקטע הזה, אבל הם התעקשו שזה יעבוד. לדעתי זה גרוע. גם בשביל מה פאקינג בחרתי להיות שחקן? בטוח לא בשביל להסתובב עם עגבנייה על הראש כמו איזה אידיוט מול קהל של אינפנטילים שצוחקים מבדיחות קרש שחלפו מן העולם אי שם בששטוס אלפיים.
כשנגמרה ההצגה והשתחווינו לקהל, לא יכולתי שלא להסתכל על הבחור שישן עם פה פתוח לאורך כל ההצגה. יש שיראו את זה כעלבון, אבל לדעתי הוא גאון. הוא הלך לישון במקום שבו לא ישנים, הוא נחר במקום ששותקים, או צוחקים, או מוחאים כפיים. ועכשיו הוא עומד מחויך, כאילו הוא מלך העולם. ואני, אני רוצה להיות מלך העולם. הלכתי לכיוון שלט היציאה. הערב אני מתחיל מחדש.
Comments