"טלטלון, בוקר נפלא!"
פתחתי את העיניים שלי לאט וראיתי את אמא שלי עומדת מולי עם חיוך ענק ומחכה שאני אתעורר.
"בוקר טוב" מלמלתי לכרית.
"הכנתי לך פנקייקים כמו שאתה אוהב, אז תבוא מהר כי זה כבר מתקרר,טוב מתוק?". ממתי אמא מכינה לי פנקייקים? מגיל תשע היא לא הכינה לי, והיום אני בן עשרים ושתיים.
אם זה היה תרגיל להוציא אותי מהמיטה, אז זה הצליח. צחצחתי שיניים, לבשתי ג'ינס, חולצה שחורה לעבודה והלכתי לאכול.
בשולחן האוכל התנגן ג'אז מהרדיו וריח של בישולים הציף את האוויר.
אמא נמצאת עמוק בבישולים ואבא יושב עם ארוחת בוקר של מלכים וקורא עיתון.
"מה זה כל האוכל הזה אבא?" שאלתי תוך כדי שהתיישבתי והתחלתי לאכול.
"לא יודע ולא שואל שאלות". הוא ענה לי תוך כדי קריאת העיתון. אין ספק שאמא קמה הבוקר עם מצב רוח מיוחד.
העפתי מבט על כותרת העיתון- "מחר סוף העולם?" היה רשום בגדול ואדום על שליש עיתון.
מזל שיש תקשורת כי אני לגמרי שכחתי מזה. מה שבטוח זה מסביר הרבה על הבוקר הקסום הזה.
"אז מה אמא את באמת חושבת שזה היום האחרון?" שאלתי תוך כדי צחוק.
"אני באמת מעדיפה שלא לדבר על זה, בסדר?"
ובאמת עזבתי את זה. בינתיים ציירתי עם המייפל סמיילי על הפנקייק ולא הייתי יכול להתעלם מהפרץ נוסטלגיה ומהצביטה בלב שזה עשה לי, איזה דבר מופלא זה ילדות.
"ובוא נגיד טל...", אמא קטעה לי את הרגע שהיה לי עם עצמי, "בוא נגיד שזה באמת היום האחרון, הרי מה רע בזה? בוא נהנה מכל רגע."
והיא צודקת, כמה שהיא צודקת. "אז יש לך עוד תוכניות ליום המיוחד הזה?" שאלתי.
"היא אומרת שיש עוד הרבה הפתעות, נכון רבקלה?" אבא קפץ והחליף עמוד בעיתון.
"כן, הכנתי לאבא הרבה הפתעות".
"ולי הכנת משהו?"
"בוא נקבע לארוחת ערב בשמונה, בסדר?"
"סגור אמא, ארוחת ערב בשמונה". נשארתי מסוקרן.
לאחר ארוחת הבוקר הנפלאה יצאתי מהבית, עליתי על האופניים והתחלתי לרכב לעבודה. קריר בחוץ, אבל הרכיבה תחמם אותי.
לא יכולתי שלא להסתכל מסביב- על הנוף, על האנשים. מה הם חושבים? גם הם מתנהגים כאילו זה היום האחרון שלהם? איך בן אדם שיודע שזה היום האחרון שלו היה מתנהג?
בדרך לעבודה אני תמיד עובר ליד שדה תותים, הפעם הרגשתי צורך לעצור ולהנות קצת מהיופי של השדה הזה. הסתכלתי על השדה ולקחתי נשימה עמוקה, נשימה קרה.
עליתי על האופניים והמשכתי ברכיבה. לאחר כמה דקות הגעתי למסעדה.
"בוקר טוב טל! תעלה למשמרת מהר יש הרבה עבודה" צעק לי האחמ"ש. הסתכלתי מסביב והמסעדה מלאה, כנראה שאפקט סוף העולם כן משפיע על אנשים.
שמתי את הסינר, לקחתי את המגש והתחלתי למלצר.
"בוקר טוב" חייכתי חיוך מזויף ללקוח.
"בוקר אור" ענה לי הלקוח המבוגר.
"מצטרפים?" שאלתי בנימוס.
"עוד מעט אישתי תגיע, רק בינתיים, כמה עולה סנדוויץ' אמריקאי?"
"ארבעים שקלים".
"ארבעים שקלים? יש משהו יותר זול?"
איך אנשים מתחשבנים על כסף ביום האחרון אני חייב להבין.
"אדוני, אתה יודע שמחר סוף העולם, מה אכפת לך לשלם עוד עשרים שקלים בשביל משהו טעים?"
"אני לא מאמין לשטויות האלה, אני עברתי את סוף העולם כבר עשר פעמים, כיום אני בן שבעים ושלוש ואני עדיין נושם. אין חדש תחת השמש"
"אולי אתה צודק אדוני, אז מה תרצה בכל זאת?" צחקקתי.
"סנדוויץ' אמריקאי" חייך המבוגר. "רק תסביר לי בחור צעיר, אם אתה אומר שזה היום האחרון, למה אתה עובד?" צחקתי והלכתי משם.
האמת שהוא צודק, מה אני עושה פה בכלל?
מהבוקר אני יודע שיכול להיות שמחר זה נגמר, אבל בכלל לא ייחסתי לזה חשיבות עם עצמי, להאמין לזה או לא?
ואז נזכרתי במה שאמא אמרה לי בבוקר. תחייה כאילו זה היום האחרון, מה כבר יקרה? לפחות שאני אמות מאושר, ואם אני לא אז יש לי חוויות לכל החיים.
אני הולך לעשות משהו משוגע, אני רק צריך לחשוב מה.
הגשתי קפה ללקוחה, היא הסתכלה עלי ואמרה תודה. עיניה הירוקות ושערה השטני תפסו אותי. "בבקשה" חייכתי כמו מטומטם והמשכתי לעבוד.
היא מדהימה, חבל שהיא לא לרמה שלי.
לאחר כמה זמן של עבודה ראיתי שהבחורה מזמינה חשבון מהמלצר השני ואז עלה לי רעיון.
הזדרזתי להוציא לה את החשבון בעצמי ופניתי אליה.
"אם באמת סוף העולם מחר, מה הכי בא לך לעשות עכשיו?" היא צחקה מהשאלה.
"מאיפה הבאת את זה" היא שאלה.
"פשוט חשבתי על זה, ובא לי ליהנות, לא לעבוד, לא להיות חייב לאף אחד שום דבר, יום של אושר טהור"
"נשמע מעניין, אבל איך אני קשורה לזה"
"אז זהו, שבשביל יום כזה אני צריך שותפה ואת נראית לי השותפה המושלמת"
"אז מה אתה רוצה לעשות?"
"בואי נברח מכאן זה דבר ראשון, בלי לשלם ובלי להגיד לאף אחד"
"אבל אתה אפילו לא יודע איך קוראים לי"
"תגידי לי זה משנה באמת?" תפסתי לה את היד וברחנו מהמסעדה.
האחמ"ש צעק לי שאני דפוק ושהוא ידאג שיפטרו אותי, אבל זה לא עניין אותי, יצאתי החוצה והרכבתי אותה על האופניים.
"אתה משוגע! אני לא מאמינה שעשית את זה עכשיו"
"אני משוגע? את לא שילמת, את משוגעת" צחקנו והמשכתי בנסיעה.
עצרנו ליד שדה התותים. הפעם עצרתי בשביל קצת יותר מנוף.
"שדה תותים זה אושר בשבילך?"
"הרבה יותר מזה, ואני אראה לך למה"
בכניסה לשדה עמד מוכר התותים, ילד בן עשר. "כמה תרצו לקנות?"הוא שאל. הוצאתי סטפה של שטרות ודחפתי לו ליד. "רק קצת חופש בסדר?" הילד לקח את הכסף והנהן עם הראש.
נכנסנו לשדה והיא החזיקה לי את היד.
"אני עדי אם שאלת"
"אבל לא שאלתי"
"אז אתה מתכוון להגיד לי את השם שלך?"
"אני מבטיח לך שאם נתעורר מחר בבוקר, את תדעי איך קוראים לי, סגרנו?"
"סגור".
הלכנו בין השדות ונשכבנו באמצע, תמיד רציתי לעשות את זה. השקט היה מושלם, האוויר היה נקי ורק כמה יונים התעופפו להן מעל השדות.
"עכשיו נעצום עיניים ובעשר הדקות הקרובות נחשוב על מה אנחנו רוצים לעשות ביום המושלם הזה"
עצמנו עיניים כאשר הידיים שלנו עדיין משולבות.
"אני יודעת, אני יודעת!" עדי קפצה "בוא נלך למסעדת יוקרה" היא קמה והתחילה לרוץ בחזרה לאופניים, אני אחריה.
"תשמעי יש לי רעיון יותר טוב" התנשפתי בדרך לאופניים. "בוא ניקח מונית".
וזה היה רעיון טוב, אז לקחנו מונית.
הוא הוריד אותנו מחוץ למסעדת בשרים ולידה ישנה חנות תכשיטים, מה שנתן לי רעיון גדול ליום הגדול הזה, אבל זה לאחרי הארוחה.
איך שהתיישבנו עצרתי את המלצר מלהגיש לנו את התפריטים "עזוב את התפריט, תביא את כל הפתיחים ואת המנה הכי יקרה שלכם, פעמיים". הרגשתי גבר.
"כן ואת הבקבוק יין הכי יקר שלכם" הוסיפה עדי, היא הבינה את המשחק.
המלצר כל כך התלהב מאתנו שהוא סיפר לאחמ"ש שסיפר למנהל שסיפר לבעלים. כולם יודעים מי אנחנו, או לפחות מה אנחנו אוכלים.
לאחר שסיימנו את כל הפתיחים עדי הרימה את כוס היין לאוויר "בוא נרים כוסית בשביל סוף העולם". "שכן ירבו" אמרתי.
ואז צחקנו, אני לא יודע אם זה בגלל החצי בקבוק יין ששתינו או בגלל האושר והכיף הזה שיצרנו מכלום. "אני לא חושב שהייתי יכול למצוא שותפה יותר מושלמת ממך ליום הזה".
היא הסמיקה. "תודה שנתת לי את ההזדמנות ליהנות מיום כזה" היא לחשה במבוכה.
הסתכלתי לה בעיניים הירוקות והיפות שלה, התקרבתי אליה, היא התקרבה אלי, עצמה את העיניים ונתנה לי אישור לנשק אותה.
ואז התנשקנו.
אם כבר סוף העולם אז שיהיה עכשיו, כשהכל פשוט מושלם.
"יש לי הפתעה" לחשתי לה באוזן. "אבל אני צריך שתחכי לי פה, אני חוזר עוד כמה דקות". היא חייכה חיוך גדול והנהנה לי עם הראש.
הלכתי לחנות התכשיטים שליד המסעדה, אני הולך להציע לה נישואין מול כולם.
כנראה שלא באמת נתחתן וכנראה שהיא בכלל תסכים, אבל רק החוויה, ההתרגשות והדפיקות לב בחזה שווים את הניסיון.
קניתי טבעת סטנדרטית, משהו סמלי לאירוע הסמלי הזה. המוכר, שהיה גבר לפני גיל השלושים, אמר לי "אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה? אתה בחור צעיר, החיים עוד לפניך".
חייכתי.
זה מצחיק, אבל רוב האנשים חיים בשאלה אם הם ימצאו אהבה אמיתית בחיים שלהם או שהם יתפשרו. הרבה באמת מוצאים את האהבה האמיתית שלהם, אבל בורחים כי הם מפחדים מהתחייבות.
אבל אין מה לעשות, אנשים מפחדים לחיות, אנשים מפחדים להיות, רק שהם לא יאבדו את הקרקע היציבה שהם כביכול עומדים עליה. מזל שיש סוף עולם בשביל להבין את זה.
יצאתי מהחנות והלכתי לכיוון המסעדה, ההתרגשות הציפה לי את הגוף וחיוך ענק נתקע לי.
בכניסה למסעדה זיהיתי אנשים נכנסים ויוצאים בריצה, משהו קרה בפנים.
נכנסתי בריצה, יותר מתוך סקרנות ופחות מתוך דאגה.
ראיתי מלא אנשים עומדים סביב שולחן, השולחן שלי ושל עדי. עכשיו רצתי מתוך דאגה.
העפתי את כולם לצדדים, לא יכול להיות שיקרה משהו ביום המושלם הזה, אבל קרה.
עדי שכבה על הרצפה מעולפת, מפרפרת ומוציאה קצף מהפה, היא בהתקף אפילפסיה.
דמעות השתלטו לי על העיניים וסחרחורת השתלטה לי על הראש, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי לאבד את זה, לא עכשיו.
תוך שבע דקות הגיע האמבולנס ופינו אותה לבית חולים הסמוך כשאני מלווה אותה.
חיכיתי בחדר המתנה לשמוע עדכון. הרופא יצא אלי, הדופק האיץ והעיניים התמלאו שוב בדמעות.
"אתה בן זוגה?"
"אפשר להגיד, אבל מזה משנה. מה קורה איתה?" לחצתי עליו.
"טוב אז ככה, היא הולכת להיות בסדר, הגוף שלה פשוט חטף שוק והוא טיפה בהלם, היא תתעורר בשעות הקרובות".
נרגעתי. לקחתי נשימה עמוקה והודיתי לרופא.
הסתכלתי בשעון וראיתי שעוד כמה דקות שמונה, אני הולך לאחר לארוחה.
לקחתי את הפלאפון של עדי ודאגתי להתקשר להורים שלה ולהסביר להם את המצב, שהיא לא תתעורר לבד.
הסתכלתי עליה ישנה. מי חשב בבוקר שאני כל כך אקשר אליה, לבן אדם שאפילו לא יודע איך קוראים לי.
הודעתי לאמא שאני טיפה מאחר, הזמנתי מונית ויצאתי לכיוון הבית.
נכנסתי הביתה, הדבר הראשון שתפס לי את העין ואת האוזן זה להקת ג'אז שניגנה בסלון.
לא רדיו, לא דיסק, להקה אמיתית.
ג'אז כמו שההורים שלי אוהבים.
וחשבתי שאני יצירתי.
אחרי זה ראיתי שולחן ערוך עם נרות וצלחות שמוציאים רק לאירועים מיוחדים.
בשולחן ישבו אמא ואבא שחיכו לי.
"איפה היית טלטלון? כולנו מחכים לך" אמא צעקה לי בגלל המוסיקה.
"כן, היא לא נותנת לי לאכול האמא הזאת שלך" הוסיף אבא בציניות.
מיהרתי להתיישב, אני עדיין עם מדי העבודה מהבוקר.
אמא הרימה כוסית, סימנה לנגנים להפסיק לרגע את המוסיקה ופצחה במיני נאום. "משפחה יקרה שלי", היא פתחה עם רעד קל בגרון בשל ההתרגשות, "לא משנה מה יקרה מחר, תדעו שאני הכי אוהבת אתכם שאפשר.
אתם הכל בשבילי, ומבחינתי לעשות את הארוחה הזאת איתכם זה הדבר הכי טוב שהייתי יכולה לבקש. אז תודה לכם על מי שאתם".
אחרי הנאום המרגש התחבקנו, הנגנים חזרו לנגן והתחלנו לאכול.
למרות הארוחה המיוחדת, הראש שלי היה במקום אחר, לא הפסקתי לחשוב על עדי אם היא התעוררה או לא. ואם כן אז בטח היא חושבת שברחתי.
אני חייב לחזור לשם.
"הכל בסדר טל?" אמא ישר קלטה שעובר עלי משהו.
"אני חייב לספר לכם על היום שעבר עלי..."
סיפרתי להם הכל, מהרגע שברחתי עם עדי מהעבודה עד שהגענו לבית החולים.
הסיפור היה מלווה בהרבה צחוק וגם הרבה דאגה מצידם ולא רק בגלל ההתקף שהיה לה, יותר בגלל שהלכתי להציע לה נישואין.
"אז מה אתה עושה פה תגיד לי?" אבא שאל. "תבין בן, אושר זה לא רק ברגעים היפים, אושר זה גם להיות שם אחד בשביל השני, גם כשרע וגם כשקשה".
הנהנתי בראש חצי בשוק, חוץ מסיפורים על קבוצת הכדורגל שהוא אוהד, אף פעם לא שמעתי אותו מדבר ככה בפתיחות, כנראה שבאמת סוף העולם.
"אבא צודק" אמרה אמא שכבר הייתה שיכורה מכמה כוסות יין "אבל לפני שאתה הולך חייבים לנצל את להקת הג'אז שהבאתי".
קמנו שלושתנו ביחד מהשולחן והתחלנו לרקוד. רקדנו כאילו לא היה אתמול ולא יהיה מחר, רקדנו איך שרצינו בלי מעצורים.
אבא ואמא התחילו להתנשק, ידעתי שזה הסימן שלי ללכת.
"ביי אמא, ביי אבא" צעקתי מהדלת. אמא צעקה לי ביי והם חזרו לעניינם.
הפעם לקחתי את הרכב של ההורים, תוך כמה דקות כבר הייתי בבית החולים.
שעות הביקורים כבר נגמרו, אבל הייתי חייב לראות אותה.
הלכתי לדלפק ופניתי לבחורה שהייתה שם "שלום, אני הארוס של עדי שנמצאת בחדר 32, אפשר להכנס לראות אותה?" הייתי חייב לשקר בשביל להכנס.
"אין בעיה אני רק אבדוק שהיא ערה ואני אוודא איתה".
ניצלתי את הזמן להסתכל על עצמי במראה, לסדר את השיער ולתת חיוך. הסתכלתי בשעון, כבר אחת עשרה בלילה, עוד שעה זה קורה.
"בוא תכנס" אמרה לי האחות.
נכנסתי לחדר שלה, לידה ישן על הספה גבר מבוגר, כנראה אבא שלה, היא ראתה טלוויזיה.
לא ידעתי מה להגיד, הייתי נבוך, אבל היא שברה את המבוכה "אז מה ארוסי, חשבתי כבר שלא תגיע".
צחקנו.
סיפרתי לה מה בדיוק קרה,סיפרתי שרציתי להציע לה נישואין וגם על הסעודה האחרונה עם ההורים.
היא נקרעה מצחוק, במיוחד בקטע עם הטבעת. "תראה, אתה מובטל, הוצאת את כל הכסף שלך ביום אחד ואני אפילו לא יודעת איך קוראים לך, השתגעת?!" היא צחקה.
"למה לא סיפרת לי שיש לך אפילפסיה?" שיניתי נושא.
"כי זה לא היה עוזר לכלום, לא רציתי שתדחה אותי בגלל שטות כזאת" ואולי היא צודקת, אני לא יודע איך הייתי מגיב לזה אם לא הייתי מכיר אותה.
"אז מה עכשיו?" היא שאלה.
"מה עכשיו מה?"
"עוד לא נגמר היום אתה יודע" היא חייכה חיוך שובב.
"מה? כאן ליד אבא שלך? את באמת משוגעת!"
"לא יא חרמן! בוא נצא החוצה, נראה את סוף העולם כמו שצריך".
יצאנו למרפסת של הקומה, עדי השאירה פתק לאבא שלה למקרה שיתעורר.
ישבנו על ספסל, ומהקומה השלישית של בית החולים ראינו נוף מספק.
התנשקנו עד שהגיעה הדקה האחרונה לפני הסוף.
"אני טל אם שאלת"
"אבל לא שאלתי"
צחקנו והיינו מאושרים.
Comments