ביום שהירח נעלם

ביום שהירח נעלם את עמדת לידי והסתכלת בפלאפון.

"היי תראה נעלם הירח" הראת לי את הצג בבהלה.

לא האמנתי למראה עיני. הכוכב הלבן, האח הקטן והכתם שבשמיים, פשוט הלך בלי לחשוב פעמיים.

הסתכלתי לשמיים שהציגו מפת כוכבים.

לא להאמין כמה שהם קטנים.

"אין איש שלא מדבר על זה ברשתות החברתיות" אמרת לי כל כמה שניות.

"אומרים שזה קורה כל עשרים דורות בערך. הוא עובר בין מלא כוכבים ובסוף חוזר, יש לו דרך"

המשכתי להסתכל למעלה בתקווה לראותו בנוף.

הסתכלתי בין כל הכוכבים, משהו באיזור האינסוף.

"היי" אמר לי קול חדש.

זה היה הירח, שעמד מולי.

לא הצלחתי להגיד מילה.

ניסיתי להגיד לך שהוא פה לידנו.

אבל את כתבת תגובה בקבוצה שנפתחה בדיוק בפייסבוק - "כולנו אוהבים את הירח".

הוא ממש לא היה עגול כמו שרואים. יותר כתם אליפטי בשני מימדים.

כובע קסקט היה על ראשו ושעון כסוף על יד ימינו.

הוא שם לי יד על הכתף עם ידו הקרירה ואמר לי בלחש

"אני כל חיי מסתובב מעליכם, מחכה שתראו מהי מטרתכם.

לצערי זה לא משהו שאפשר לומר במילים, מדובר פה בעניין של רגשות ומעשים.

מדובר בלהיות באמת מי שאתם ולא לעשות את מה שמצפים ממכם.

אצלי אין מים ואין אוויר, אבל אני פאקינג הירח האדיר.

עם כל הפגמים שיש לי והחסרונות, אני שלם. כי זה אני, אלוף בלהיות.

הירח התעופף וחזר למקומו, ערום ולבן כביום היוולדו.