ברדיו התנגן שיר גרוע והשמש חפרה לשנינו דרך שמשת הרכב. אנחנו רבים כבר שעה. התחלנו לריב על מי עושה יותר כביסות ולמה היא לא משקיעה מספיק בבית, זה התגלגל ועבר ללמה אני לא מבקר מספיק את ההורים שלה ותכף נדבר על כמה אני לא מקריב מספיק בשביל הקשר. תמיד אותו לופ.
פשוט נמאס לי, נמאס, נמאס "נמאס לי כבר! וואי אני לא יכול לשמוע אותך יותר". צעקתי.
שתקנו לרגע.
"אתה כמו חול על הרגליים, פשוט בלתי נסבל" היא אמרה לי בתסכול.
"אני כמו חול?" את מבינה כמה מעליב מה שאמרת לי עכשיו? אולי באמת תשטפי אותי ואני אעלם."
"וואי אתה כזה בכיין, מאיפה אתה מביא את האנלוגיות המפגרות האלה?"
"הו סוף סוף מישהי פה מודה שהיא לא אוהבת את הכתיבה שלי"
"מה הקשר? זה שאתה כותב לא הופך כל דבר שאתה אומר ליפה"
שוב שתקנו.
ברדיו התנגן שיר רומנטי, שיר שרק העצים את התחושה של כמה אנחנו לא שם, ברומנטיקה, וכמה רע לנו בזוגיות.
כיביתי את הרדיו והנכחתי את התחושה הקשה שהייתה באוויר. היא התחילה לבכות. היה שקט ברכב. שקט של סוף.
השקט כאב כל כך, והעוצמה שלו גברה עם כל שנייה שעברה. מאיה התחילה ממש לבכות ואני לא הייתי מסוגל להרים את הראש ולהסתכל עלייה. בזווית העין ראיתי שהרכב שלנו טס לתוך רכב שנוסע לכיוון הנגדי.
לא יודע מה קרה עם החגורות, אבל שנינו עפנו מהשמשה הקדמית. עפנו מעל כל המכוניות מלפנינו.
שנינו באוויר מעל כולם.
באותו רגע העולם עצר מלכת, ורק אני ואת התעופפנו לנו אחד ליד השנייה. פתאום כלום לא שינה. רק מגע העור שלך בשלי הפך את הזמן לאינסופי.
העיניים הכחולות, השפתיים העדינות, האף הקצת גדול שלך. את מושלמת מדי.
אני כל כך אוהב אותך שהרשיתי לעצמי לשנוא אותך.
הרשיתי לעצמי להתרחק ולפגוע.
כשאני מסתכל עלינו מלמעלה דרך תחושת זמן אינסופית, אני רואה שאין עלינו בעולם הזה. אני כלום בלעדייך. אני חול לרגלייך. אני השחור באצבעותייך. אני חלק ממך ואת חלק ממני. בטוב וברע.
ועכשיו כשאנחנו באוויר רגע לפני שפוגשים את הרצפה, כל מה שאני רוצה זה לרקוד איתך, ריקוד אחד אחרון. נרקוד צמודים ונזוז ביחד לפי קצב הרוח.
נרקוד צמודים עד שניפול עמוק לתוך האדמה.
Comments