אחרי שהתחבקנו

כל החדר היה דם.

הוא התפוצץ לחלקיקים קטנים

ואני עומדת בחדר הלבן, שצבוע באדום מתכתי.

שפריץ גדול הכתים את לובן חולצתי ואני רק רוצה ללכת מפה.

על הרצפה העין הירוקה שלו שידעה תמיד לראות מה קורה בתוכי.

שידעה להרגיש את עוצמת התרגשותי כשהזרת שלו בטעות נגעה בשלי.

ההתרגשות כשהוא נעמד לידי.

העוצמה הזאת שאי אפשר למדוד במילים או בחלקים.

כשהיינו יושבים יחד על הדשא בהפסקה,

הוא תמיד היה אומר לי שהוא יתפוצץ מהתרגשות אם אחבק אותו.

אבל זה לא עניין אותי.

אני הרגשתי שאתפוצץ אם לא אחבק אותו.

והוא הרגיש את זה.

עכשיו כשאני עומדת בחדר הלבן שצבוע אדום מתכתי

ורק העין והזרת שלו מולי

אני מבינה שזו לא באמת החלטתי, ואני כמה רגעים מלהתפוצץ.

התרגשות, פחד, כעס, שמחה, סקרנות או אהבה.

זה לא זה.

זה אני על הקיר, וזה הוא על הקיר.

בצבע אדום מתכתי.

הזרת שלו ליד הזרת שלי.