חבילה עוברת

הכאב ראש הזה, הכאב ראש הבלתי נסבל שמלווה אותי מהרגע שפתחתי את העיניים ועד עכשיו- לעבודה.

כאב ראש מנטלי, שהראש לא באמת כואב, אבל הגוף אומר לך שהוא כואב, תחושה בלתי נסבלת.

ועם כל זה יש לי על הראש שלושה מלצרים לנהל ולקוחות שמשלמים את כספם האישי בשביל להתלונן, פשוט בלתי נסבל.

"קיבלתי הודעה"- זאת בטח מיטל, בת זוגתי מזה שנתיים. "אני חושבת על זה הרבה, ואני כבר לא יודעת מה יהיה איתנו".

מה היא לא יודעת, ולמה לעזאזל היא שולחת לי את זה עכשיו, בהודעה, בעבודה.

הכאב ראש מכפיל את עצמו ואני מרגיש שאני עוד שנייה מתפוצץ.

"רועי, אני צריכה לבטל הזמנה בבקשה".

דפנה המלצרית פנתה אלי, מה היא קשורה עכשיו.

"מה לבטל עכשיו תגידי לי את משוגעת? אולי תפסיקי כבר עם הטעויות, את יודעת כמה כסף זה עולה לנו, את יודעת? מורידים לי מהמשכורת בגלל הטעויות המפגרות שלך, אולי כדאי שנתחיל להוריד לכם מהמשכורת מה את אומרת".

התפוצצתי, אני חייב לצאת לסיגריה.

הוא פשוט צרח עלי, הדמעות עלו לעיניי והמחנק בגרון פשוט הפך לבלתי נמנע.

רצתי לשירותים והתחלתי לבכות.

הסתכלתי במראה, האיפור נמרח.

אני מתה להתפטר, אבל הכסף לדרום אמריקה הוא מעל הכל, אסור לשכוח.

אלעד נכנס לשירותים וישר חיבק אותי.

"מאמי אל תתני לשמוק הזה להוריד אותך, את מלצרית מדהימה, אני בטוח שהוא יודע את זה".

איזה מדהים הוא, איך הוא יודע להגיד בדיוק מה שאני רוצה לשמוע.

ואז הוא ניסה לנשק אותי, נתתי לו סטירה וחזרתי לעבודה. וחשבתי שבאמת אכפת לו, מניאק.

נשארתי פעור פה, אני לא מאמין שהיא סתרה לי עכשיו.

לקחתי נשימה עמוקה.

כל כך הרבה אומץ עזרתי בשביל לדבר איתה בכלל, איך היא עשתה לי דבר כזה.

יצאתי מהשירותים וחזרתי לעבודה.

ראיתי את רועי האחמ"ש יושב בחוץ ומעשן סיגריה, הייתי חייב גם לצאת לסיגריה.

בדרך החוצה עצר אותי לקוח הייטקיסט "אפשר בבקשה כוס מים?"

"כן בטח" חייכתי.

כן בטח אני אביא לו עכשיו את המים מהברז כשהמרצדס שלו מחנה פה בחוץ, קמצן.

יצאתי מהדלת האחורית.

המלצר חייך אלי בנימוס והמשיך בדרכו, אבל זה כבר המלצר השלישי שביקשתי ממנו.

זה בסך הכל כוס מים מהברז, אני באמת לא מבין כמה זמן לוקח להם.

חיכיתי עוד כמה דקות וזה פשוט לא הגיע.

הוצאתי את הכסף על מה שאכלתי והשארתי אותו פשוט על השולחן, אין לי כוח למשחקים האלה.

ארוחת הצהריים בשבילי זה הדבר הכי חשוב ביום, המשך היום שלי יקבע לפי זה, ואפשר להגיד שהיום היה חרא.

נכנסתי לרכב ונסעתי לכיוון המשרדים.

נעצרתי בפקק ליד צומת, תאונת דרכים.

כמו שאמרתי- כשהאוכל חרא, הכל חרא.

בצומת עמד ילד שנראה כבן עשר שחילק סנדוויצ'ים.

"תרצה סנדוויץ' טונה שאני הכנתי אדוני?"

הוא ביקש כל כך יפה שלא יכולתי לסרב.

הרגשתי צורך מיידי לאכול, רק בשביל להגיד לו שזה טעים, לשמח אותו.

וזה באמת היה טעים, זה הזכיר לי את הסנדוייצ'ים שאמא שלי הייתה מכינה לי כשהייתי קטן.

אוכל טוב, יום טוב.

הוצאתי שטר של מאה והבאתי לילד "תביא לי עוד ארבעה כאלה בבקשה".

אני לא מאמין שהצלחתי למכור את כל הסנדוויצ'ים, איזה איש נדיב.

הסתכלתי על השטר במשך כמה דקות, רק חשבתי מה אוכל לקנות עם זה.

זה לא מספיק למשחק פלייסטיישן, אבל זה התחלה, אם כל יום אני אמכור ככה, בסוף אוכל לקנות אפילו ארבעה משחקים.

חזרתי הביתה, איזה אושר, איזה כיף.

ראיתי את אמא מכינה אוכל וסיפרתי לה שעשיתי מלא כסף.

"ואוו, כל הכבוד, אני ממש גאה בך".

נתתי לה חיבוק.

הוא נתן לי חיבוק ואפילו אמר לי "גם אני" כשאמרתי לו שאני אוהבת אותו.

איזה יום מדהים, הלוואי שהתחושה הזאת, התחושה הזאת של אושר ושמחה שזורם בכל חלקיק קטן בגוף, ישאר תמיד.

הסתכלתי על התמונה של בעלי המנוח, הלוואי שהוא היה איתי כאן לחלוק את התחושה הזאת עכשיו.

אבל הייתי חייבת לשתף, ושלחתי הודעה לבתי הגדולה.

"מתוקה שלי, אני מאחלת לך שכל האנשים סביבך יהיו אנשים שאת אוהבת, שהבחירות שלך בחיים יהיו ממקום של אושר ואמונה אמיתית שזה הדבר הנכון, ולא ממקום של פחד או רחמים".

הסתכלתי על ההודעה מאמא שלי והתחלתי לבכות, אני מרגישה שזה כמעט משמיים, כאילו היא ידעה את הבעיות שלי.

אני הולכת לעשות את זה, ועכשיו אף אחד לא יעצור אותי.

התקשרתי לרועי, בן זוגי בשנתיים האחרונות ועשיתי את זה.

"אבל למה?" הוא שאל אותי.

הסברתי לו שאני רוצה להיות מאושרת, והתשובה לא נמצאת אצלו.

ניתקתי את השיחה עם מיטל ולקחתי כדור נגד כאב ראש.

איזה יום.